עמוד 11
מבוא
דיוויד מ. פרצ'גוט
ספר זה והתערוכה הנלווית לו מעבירים, במהותם, דבר אישי מאוד:
סיפור, עם מסר אוניברסלי נוקב.
הסיפור הזה, הוא של אורנה בן-עמי, אבל הוא סיפור שכולנו יכולים ללמוד ממנו. בין
הדברים החשובים ביותר שהפיסול של בן-עמי מזהה עבור כולנו הן הנסיבות,
וזה נובע מכך שאנחנו מתקשים להכיר בערך אנושיות. בעולם שבו אנשים ממהרים
לקחת צד ולהאשים אחרים במה שהם מאמינים שאינו נכון, בן-עמי אינה מתמקדת
במציאת אשם; במקום זאת, היא מתמקדת בהגברת תשומת הלב למצוקתם של הקורבנות, כפי שכולנו צריכים לעשות.
אורנה בן-עמי ואני התחלנו את הדיון שלנו על עבודתה לתערוכה זו בסוף
קיץ 2023. הדיון היה על הבעיה הקיומית של עקירה אנושית -
הבעיה האוניברסלית, הנצחית, של פליטים ואנשים שנאלצים להתרחק מבתיהם
ומולדתם. האו"ם מעריך כי יותר מ-43 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם
ואולצו לעזוב את מדינותיהם, ועוד 63 מיליון הם
עקורים בארצם, נאלצים לנוע מבתיהם לחלק אחר של מדינותיהם.
חייהם של כמאה מיליון בני אדם הופרעו על ידי מלחמה, קרבות אתניים, רעב,
דעות קדומות, העדר הזדמנויות, וסיבות נוספות.
הדיון שלי עם בן-עמי החל לפני ה-7 באוקטובר 2023, הטבח הנורא שביצע חמאס בישראל,
לפני ההפגנות נגד הממשלה ברחובות ישראל, ולפני הפגנות בקמפוסים באוניברסיטאות
בארה"ב. אירועים אלה, נוראיים ככל שיהיו, הם סימפטומים של בעיה גדולה יותר, גלובלית.
התערוכה והספר מדברים על המצב האנושי – של כל בני האדם, של כל הגזעים,
כל הלאומים, כל הדתות.
לבה של אורנה בן-עמי גדול. לבה והאמנות שלה מקיפים את כל הסבל הזה, כי היא
הוא חוותה סבל ואובדן בעצמה. סבה נרצח ע'י ערבי בחיפה
שנים לפני קום מדינת ישראל, ואחותה היקרה
מתה בפתאומיות ממחלה נדירה כשהיתה רק בת 12.
לעבודתה של בן-עמי אין שפה אחת, אין לאום, אין שבטיות. היא מדברת בשם
הקורבנות.
בזמן שהספר והתערוכה תוכננו, העולם השתנה, התעוות והלך
בשל מעשי אלימות נוראיים במזרח התיכון, באוקראינה, באזורים השבטיים של מרכז אסיה
ואפריקה.
אורנה בן-אמי ואני נפגשנו לראשונה לפני כעשרים שנה. אני לא זוכר במדויק את
הנסיבות, אבל אני זוכר שדיברתי איתה הרבה על
המשמעות של עבודתה. אז, כמו תמיד, אורנה הייתה מודאגת מאוד ממצב האנושות.
הדאגה שלה, מרותכת מברזל ולתוך ברזל, דיברה על רגשות עמוקים שהתעלו על
הלאומיות שלה, הדת שלה והחומר שבאמצעותו היא מבטאת את עצמה.
אורנה ואני דנו בהמשך בקבוצת עבודות שהיא פיתחה, שנקראה "חיים שלמים
באריזה." העבודות בקבוצה זו היו טרנספורמציות פיסולית של הפריטים האישיים
שאנשים בחרו לקחת איתם כשנאלצו לעזוב את בתיהם ולעתים קרובות לנדוד
ממולדתם. האובייקטים המתוארים בעבודות אלה מעודדים כל אחד מאיתנו לחשוב
על הבלתי אפשרי: איזה חפץ היינו לוקחים אם היינו צריכים לעזוב ומה היינו עושים
כדי לסחוב את זה? אם כל מה שיכולנו לקחת היה מה שיכולנו לשאת, מה היינו צריכים? מה היה
קורה? האם אנחנו מביאים את העבר שלנו כדי לזכור את חיינו כפי שהיו אז? עם מה אנחנו
יכולים לשרוד, ובלי מה אנחנו יכולים לשרוד? מה יכול לתת משמעות למה שיש לנו עדיין
להתמודד עם החיים?
תחושה זו של חולשת הזיכרון ושל אובדן קשורה ישירות לאובייקטים שנישאו על ידי רבים
מהפליטים בעבודות האחרות של בן-עמי. האם אותם אובייקטים פשוטים בודדים או הפריטים
שנמצאו בשקים קטנים או במזוודות יספיקו כדי לקיים את האנשים האלה בדרך התלאות שהם
מתמודדים בה? עבודות אחרות מראות קווי מתאר של אנשים הנושאים חפצים. אלה הם
אנשים שאין להם הגדרה, שבדמויות שלהם אנחנו לא יכולים להבחין. יש לנו רק את הבחירות
שלהם. האם זה יספיק כדי להעביר אותם?
כמה מטרים מהשולחן שלי, על מדף עם אוצרות אחרים, נמצא דגם של פסל בגובה 12 אינץ'.
זהו דגם מוקטן של היצירה הגדולה יותר של אורנה, פסל בגובה מטר וחצי הנקרא "זיכרונות"
(עמ' 134). שתי העבודות מתארות מסמר או מחט, מכשיר פונקציונלי למדי
זה נפוץ במסעדות ובבתי עסק אחרים. אורנה
אמרה לי שהיא הייתה מוקסמת מהרעיון שמישהו יהרוס חלקית
פריט נייר שהיה בעל ערך, על ידי עשיית חור בו. מסמך חשוב שמישהו פוגע בו חלקית או הורס
אותו. תופעה מוזרה.
המסמר של אורנה (הן הגרסה הגדולה והן הקטנה) כולל העתקים של דפים שנקרעו ממחברת,
יחד עם יומן מנוקב. כל אחד מהם מסמל זיכרונות שנועדו להישמר. כל אחד
גם מייצג את שבריריות הזיכרון; זיכרונות פגומים כפי שהם
מאוחסנים. שום דבר לא זכור בצורה מושלמת.
ואז יש את חוסר הנוכחות האנושית בכמה ממכלולים של בן-עמי.
אלה לאחר 7 באוקטובר. תמונות בעקבות הטבח, המתארות את כל מה שנותר: ביתם של
נרצחים או תושבים שנחטפו: פריטים מרכושם, חורי קליעים וכתמי דם.
תמונות אלה מזכירות פוגרומים ברוסיה ובמזרח אירופה, ואף גרוע מכך: דימויים של התקופה
הנאצית. אלה יכלו באותה קלות להיות מוחלפים במכלול תמונות
בעקבות מלחמות שבטיות פנימיות או בתים של עמים ילידים הבאים אחריהם,
קולוניאליזציה אכזרית במקומות שונים בעולם. אבל כאן בן-עמי יודעת שהבתים הללו
הם לעתים קרובות אלה של משפחות שסבלו ושרדו טיפול דומה
במקום אחר, שבעים וחמש שנים קודם לכן, באירופה. הלב שלה גדול מספיק כדי לבכות עבור כל
מי שעובר השפלה כזו.
בזמן שאני כותב זאת, הסכסוך בישראל ובעזה עדיין נמשך, ואפשר היה לחשוב
שאורנה בן-עמי, כישראלית יהודיה, תבחר צד. אבל היא, כפי שמראה עבודתה,
בוחרת בחיים: חייו של ילד פלסטיני לא פחות יקרים מחייו של ילד ישראלי. אורנה
מראה בעבודתה שהצד שלה הוא אנושיות. זוהי דרך קשה והיא אינה פשוטה. -אני
כמעט נוטה לומר שאם התשובה היא פשוטה, היא חייבת להיות שגויה.
אני כותב על אמנות ואמנים כבר יותר מארבעים שנה, ומעולם לא היה לי כל כך השה למצוא
מילים שיבטאו בעוצמה את המשמעות והכוונה של אמן כפי שהתקשתי עם
העבודה של אורנה בן-עמי. היא כל כך קרובה למה שאני מרגיש שהאמנות במיטבה יכולה
להעביר. הפסלים האלה מדברים אל לב לבו של מה שחשוב.
הנסיבות שבהן נוגעות עבודות אלה מתעלות מעבר למילים: אנשים שנאלצים
לעבור מסוריה, מפלסטין, מרצועת עזה ומעוטף עזה בישראל,
מדרום לבנון, מצפון ישראל, ממזרח אירופה, מצפון אפריקה,
ועוד כל כך הרבה מקומות אחרים. רשימה ללא סוף כפי שהיה לאורך ההיסטוריה.
איך אפשר שלא להתרגש ממה שרואים כאן. ילדים ללא בית. הצעצועים שנותרו מאחור.
בני אדם נאלצים לנוע כמו בקר ממקום למקום. הורים מחפשים חיים טובים ובטוחים יותר
לילדיהם. קשישים שנעקרו מבתיהם.
והכל בשביל מה?
זוהי תערוכה הכוללת את האתגר שעובדות מנוגדות יכולות להיות בה בעת, אמת לאמיתה.
לאמנות יש כוח מעבר למילים.
עבודתה של אורנה בן-עמי מבטאת את הכוח הזה.
**********
דיוויד מ. פרצ'גוט גר בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, אחרי קריירה של ארבעים שנה בוושינגטון, בתחילה היה המנהל הראשון של מרכז הפיסול הבינלאומי (International Sculpture Center) והמו"ל של כתב העת Sculpture, ולאחר מכן כמייסד של International Arts & Artists , ארגון המוקדש לחילופי תרבות בעיקר בהפקה של תערוכות אמנות ליותר מ -500 מוזיאונים ברחבי ארה"ב ומחוצה לה.