Displacement and Memory תרגומים לספר עקירה וזיכרון
עמוד 8
jack rasmussen
הקדמה
המוזיאון של American University בוושינגטון מודה על ההזדמנות להשתתף
ביצירת תערוכה המביאה את האמנות של אורנה בן-עמי לקהל בינלאומי רחב.
בשיתוף עם המרכז ללימודי ישראל של האוניברסיטה האמריקאית, המוזיאון
ממשיך במסירות לשפוך אור על הביטוי האמנותי של יוצרים ואמנים מרחבי העולם.
אנו מאמינים כי במקום שבו יש תקשורת, , יש תקווה.
קשה לדמיין חומר גלם קשה יותר לחיתוך וריתוך מברזל, אבל אורנה מצליחה
לבטא באמצעותו את הנושאים הרגשיים העמוקים של אובדן וסבל אנושי.
אנחנו תקווה שהביטוי הזה יכול לסמן את תחילתו של תהליך ריפוי, משהו שכולנו זקוקים לו.
אנו מודים לקרן הצדקה Gary & Pennie Abramson, Laura Jo
Katz & Michael B. Cutler, The Duber Family Foundation, Thomas Kahn, The Charles Lydecker
קרן, פיליפ N. Margolius, Aaron Orlofsky & Orlo Management, Michael B. Scheffries,
אנדרו נ' וחיימה קרט שוורצברג, ומביעים הערכה מיוחדת לאלן ל' מלצר
על העידוד הנלהב שלו להביא את המאמץ הזה לתשומת לבם של כל כך הרבה נדיבים
תומכים. תודה מעומק הלב לאן פ' כהן על אמונתה האיתנה ותמיכתה באורנה בן-עמי.
תערוכה זו לא הייתה מתאפשרת ללא תמיכת משפחת לאוארט
קרן צדקה, מר יוחנן פלץ-קארגו אמרפורד, צילה וגיורא ירון, וידידי המוזיאון של American University.
עלינו גם להודות לחזונו של דיוויד פרצ'גוט, שהפך את מה שנראה בלתי אפשרי למציאות.
ג'ק רסמוסן
ניקולס קיטינג וקארלין ב. קיטינג
מוזיאון האוניברסיטה האמריקאית במרכז האמנויות קאצן, וושינגטון DC
עמוד 11
מבוא
דיוויד מ. פרצ'גוט
ספר זה והתערוכה הנלווית לו מעבירים, במהותם, דבר אישי מאוד:
סיפור, עם מסר אוניברסלי נוקב.
הסיפור הזה, הוא של אורנה בן-עמי, אבל הוא סיפור שכולנו יכולים ללמוד ממנו. בין
הדברים החשובים ביותר שהפיסול של בן-עמי מזהה עבור כולנו הן הנסיבות,
וזה נובע מכך שאנחנו מתקשים להכיר בערך אנושיות. בעולם שבו אנשים ממהרים
לקחת צד ולהאשים אחרים במה שהם מאמינים שאינו נכון, בן-עמי אינה מתמקדת
במציאת אשם; במקום זאת, היא מתמקדת בהגברת תשומת הלב למצוקתם של הקורבנות, כפי שכולנו צריכים לעשות.
אורנה בן-עמי ואני התחלנו את הדיון שלנו על עבודתה לתערוכה זו בסוף
קיץ 2023. הדיון היה על הבעיה הקיומית של עקירה אנושית -
הבעיה האוניברסלית, הנצחית, של פליטים ואנשים שנאלצים להתרחק מבתיהם
ומולדתם. האו"ם מעריך כי יותר מ-43 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם
ואולצו לעזוב את מדינותיהם, ועוד 63 מיליון הם
עקורים בארצם, נאלצים לנוע מבתיהם לחלק אחר של מדינותיהם.
חייהם של כמאה מיליון בני אדם הופרעו על ידי מלחמה, קרבות אתניים, רעב,
דעות קדומות, העדר הזדמנויות, וסיבות נוספות.
הדיון שלי עם בן-עמי החל לפני ה-7 באוקטובר 2023, הטבח הנורא שביצע חמאס בישראל,
לפני ההפגנות נגד הממשלה ברחובות ישראל, ולפני הפגנות בקמפוסים באוניברסיטאות
בארה"ב. אירועים אלה, נוראיים ככל שיהיו, הם סימפטומים של בעיה גדולה יותר, גלובלית.
התערוכה והספר מדברים על המצב האנושי – של כל בני האדם, של כל הגזעים,
כל הלאומים, כל הדתות.
לבה של אורנה בן-עמי גדול. לבה והאמנות שלה מקיפים את כל הסבל הזה, כי היא
הוא חוותה סבל ואובדן בעצמה. סבה נרצח ע'י ערבי בחיפה
שנים לפני קום מדינת ישראל, ואחותה היקרה
מתה בפתאומיות ממחלה נדירה כשהיתה רק בת 12.
לעבודתה של בן-עמי אין שפה אחת, אין לאום, אין שבטיות. היא מדברת בשם
הקורבנות.
בזמן שהספר והתערוכה תוכננו, העולם השתנה, התעוות והלך
בשל מעשי אלימות נוראיים במזרח התיכון, באוקראינה, באזורים השבטיים של מרכז אסיה
ואפריקה.
אורנה בן-אמי ואני נפגשנו לראשונה לפני כעשרים שנה. אני לא זוכר במדויק את
הנסיבות, אבל אני זוכר שדיברתי איתה הרבה על
המשמעות של עבודתה. אז, כמו תמיד, אורנה הייתה מודאגת מאוד ממצב האנושות.
הדאגה שלה, מרותכת מברזל ולתוך ברזל, דיברה על רגשות עמוקים שהתעלו על
הלאומיות שלה, הדת שלה והחומר שבאמצעותו היא מבטאת את עצמה.
אורנה ואני דנו בהמשך בקבוצת עבודות שהיא פיתחה, שנקראה "חיים שלמים
באריזה." העבודות בקבוצה זו היו טרנספורמציות פיסולית של הפריטים האישיים
שאנשים בחרו לקחת איתם כשנאלצו לעזוב את בתיהם ולעתים קרובות לנדוד
ממולדתם. האובייקטים המתוארים בעבודות אלה מעודדים כל אחד מאיתנו לחשוב
על הבלתי אפשרי: איזה חפץ היינו לוקחים אם היינו צריכים לעזוב ומה היינו עושים
כדי לסחוב את זה? אם כל מה שיכולנו לקחת היה מה שיכולנו לשאת, מה היינו צריכים? מה היה
קורה? האם אנחנו מביאים את העבר שלנו כדי לזכור את חיינו כפי שהיו אז? עם מה אנחנו
יכולים לשרוד, ובלי מה אנחנו יכולים לשרוד? מה יכול לתת משמעות למה שיש לנו עדיין
להתמודד עם החיים?
תחושה זו של חולשת הזיכרון ושל אובדן קשורה ישירות לאובייקטים שנישאו על ידי רבים
מהפליטים בעבודות האחרות של בן-עמי. האם אותם אובייקטים פשוטים בודדים או הפריטים
שנמצאו בשקים קטנים או במזוודות יספיקו כדי לקיים את האנשים האלה בדרך התלאות שהם
מתמודדים בה? עבודות אחרות מראות קווי מתאר של אנשים הנושאים חפצים. אלה הם
אנשים שאין להם הגדרה, שבדמויות שלהם אנחנו לא יכולים להבחין. יש לנו רק את הבחירות
שלהם. האם זה יספיק כדי להעביר אותם?
כמה מטרים מהשולחן שלי, על מדף עם אוצרות אחרים, נמצא דגם של פסל בגובה 12 אינץ'.
זהו דגם מוקטן של היצירה הגדולה יותר של אורנה, פסל בגובה מטר וחצי הנקרא "זיכרונות"
(עמ' 134). שתי העבודות מתארות מסמר או מחט, מכשיר פונקציונלי למדי
זה נפוץ במסעדות ובבתי עסק אחרים. אורנה
אמרה לי שהיא הייתה מוקסמת מהרעיון שמישהו יהרוס חלקית
פריט נייר שהיה בעל ערך, על ידי עשיית חור בו. מסמך חשוב שמישהו פוגע בו חלקית או הורס
אותו. תופעה מוזרה.
המסמר של אורנה (הן הגרסה הגדולה והן הקטנה) כולל העתקים של דפים שנקרעו ממחברת,
יחד עם יומן מנוקב. כל אחד מהם מסמל זיכרונות שנועדו להישמר. כל אחד
גם מייצג את שבריריות הזיכרון; זיכרונות פגומים כפי שהם
מאוחסנים. שום דבר לא זכור בצורה מושלמת.
ואז יש את חוסר הנוכחות האנושית בכמה ממכלולים של בן-עמי.
אלה לאחר 7 באוקטובר. תמונות בעקבות הטבח, המתארות את כל מה שנותר: ביתם של
נרצחים או תושבים שנחטפו: פריטים מרכושם, חורי קליעים וכתמי דם.
תמונות אלה מזכירות פוגרומים ברוסיה ובמזרח אירופה, ואף גרוע מכך: דימויים של התקופה
הנאצית. אלה יכלו באותה קלות להיות מוחלפים במכלול תמונות
בעקבות מלחמות שבטיות פנימיות או בתים של עמים ילידים הבאים אחריהם,
קולוניאליזציה אכזרית במקומות שונים בעולם. אבל כאן בן-עמי יודעת שהבתים הללו
הם לעתים קרובות אלה של משפחות שסבלו ושרדו טיפול דומה
במקום אחר, שבעים וחמש שנים קודם לכן, באירופה. הלב שלה גדול מספיק כדי לבכות עבור כל
מי שעובר השפלה כזו.
בזמן שאני כותב זאת, הסכסוך בישראל ובעזה עדיין נמשך, ואפשר היה לחשוב
שאורנה בן-עמי, כישראלית יהודיה, תבחר צד. אבל היא, כפי שמראה עבודתה,
בוחרת בחיים: חייו של ילד פלסטיני לא פחות יקרים מחייו של ילד ישראלי. אורנה
מראה בעבודתה שהצד שלה הוא אנושיות. זוהי דרך קשה והיא אינה פשוטה. -אני
כמעט נוטה לומר שאם התשובה היא פשוטה, היא חייבת להיות שגויה.
אני כותב על אמנות ואמנים כבר יותר מארבעים שנה, ומעולם לא היה לי כל כך השה למצוא
מילים שיבטאו בעוצמה את המשמעות והכוונה של אמן כפי שהתקשתי עם
העבודה של אורנה בן-עמי. היא כל כך קרובה למה שאני מרגיש שהאמנות במיטבה יכולה
להעביר. הפסלים האלה מדברים אל לב לבו של מה שחשוב.
הנסיבות שבהן נוגעות עבודות אלה מתעלות מעבר למילים: אנשים שנאלצים
לעבור מסוריה, מפלסטין, מרצועת עזה ומעוטף עזה בישראל,
מדרום לבנון, מצפון ישראל, ממזרח אירופה, מצפון אפריקה,
ועוד כל כך הרבה מקומות אחרים. רשימה ללא סוף כפי שהיה לאורך ההיסטוריה.
איך אפשר שלא להתרגש ממה שרואים כאן. ילדים ללא בית. הצעצועים שנותרו מאחור.
בני אדם נאלצים לנוע כמו בקר ממקום למקום. הורים מחפשים חיים טובים ובטוחים יותר
לילדיהם. קשישים שנעקרו מבתיהם.
והכל בשביל מה?
זוהי תערוכה הכוללת את האתגר שעובדות מנוגדות יכולות להיות בה בעת, אמת לאמיתה.
לאמנות יש כוח מעבר למילים.
עבודתה של אורנה בן-עמי מבטאת את הכוח הזה.
דיוויד מ. פרצ'גוט גר בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, אחרי קריירה של ארבעים שנה בוושינגטון, בתחילה היה המנהל הראשון של מרכז הפיסול הבינלאומי (International Sculpture Center) והמו"ל של כתב העת Sculpture, ולאחר מכן כמייסד של International Arts & Artists , ארגון המוקדש לחילופי
.תרבות בעיקר בהפקה של תערוכות אמנות ליותר מ -500 מוזיאונים ברחבי ארה"ב ומחוצה לה
עמוד 19
דיאלוג עם האומנית
ראיון עם ג'ק רסמוסן:
ג'ק רסמוסן, מנהל מוזיאון American University
במרכז האמנויות Katzen
ג'ק רסמוסן: אורנה, זה תענוג להכיר אותך ואת העבודה שלך.
הגעת לפיסול מרקע שונה מאוד, תחילה כעיתונאית ואחר כך כצורפת
ומעצבת תכשיטים. איך זה קרה, ואיך זה מושפיע על העבודה שלך כפסלת היום?
אורנה בן-עמי: מעולם של עיצוב תכשיטים קטנים ומבריקים, עברתי לפיסול בברזל חלוד,
במידות גדולות.
הידע והניסיון שצברתי מלימודי עיצוב תכשיטים נותרו רלוונטיים גם לעבודתי בפיסול בברזל
-היום. אני עדיין משתמשת באותן מיומנויות בסיסיות בעת תכנון ויצירת פסלי המתכת שלי.
רסמוסן: אבל מה הניע אותך לעשות את השינוי הזה?
בן עמי: עברתי לפיסול בקנה מידה גדול יותר כי רציתי להביע באופן מלא יותר את הרעיונות שלי
והתחושות שלי כאמן, לא רק כמעצבת. קיים קשר טכני הדוק בין
החומרים. כולן מתכות. אבל לדעתי, קשה להשוות ביניהן, כיון שבפסל ניתן לבטא
רעיונות אישיים. הפסלים הראשונים שלי היו גיאומטריים, כמו התכשיטים שלי.
רסמוסן: אז איך הגעת למסקנה הזאת?
בן עמי: שמעתי פעמים רבות שהייתי צריכה ללמוד רישום קודם. אני לא לגמרי
מסכימה עם זה. בשנה שעברה ביקרתי בתערוכה של אמן מימי הרנסאנס המוקדם,
דונטלו. במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בטקסט התערוכה קראתי
שחוקרים משערים שרוב הפסלים מתקופת הרנסאנס התחילו את הקריירה המקצועית שלהם
כצורפים. בטקסט נכתב על צורפות: "מלאכה מורכבת זו דרשה את כל הכישורים
הנדרשים כולל רישום ועיצוב".
רסמוסן : ומדוע בחרת בברזל?
בן עמי: אני מרגישה שהברזל בחר בי. המעבר מהלחמה בכסף וזהב לריתוך
הברזל בא לי בטבעיות. אם הייתי בוחרת לצקת פסל בברונזה, הייתי צריכה ליצור עם חומרים
כדי כמו חימר ושעווה כדי ליצור דגמים ופסלים
בטכנולוגיה שאינני אוהבת. החיתוך והריתוך של הברזל אפשרו לי לעבוד ישירות
עם המתכת במו ידיי. אני מרגישה זיקה אמיתית לחומר הזה. יכול להיות
שזה משהו שטבוע בי ולא אוכל לשנות – ואני לא רוצה.
ברזל הוא חומר שיוצא מן האדמה. הוא קרוב לאדמה עצמה, והוא צנוע.
חזק, ועמיד. הוא גם רב עוצמה והוא נקשר באנדרטאות וכלי נשק.
יצירה עם החומר הזה מאפשרת לי להנציח דברים כמו באנדרטאות, אבל
כדי גם לבטא יופי, אהבה, נשיות, ורגשות אחרים, בניגוד מוחלט לכלי נשק
העשויים מאותו חומר.
בעיניי, הדיסוננס הזה מחזק את עבודתי. לדוגמה, במקום לקחת
שמלה אמיתית של ילדה והצגתה בתערוכה כמעין "ready made", כפי שאומנים רבים
עשו, אני בוחרת ליצור את השמלה שאמא שלי תפרה לי, מברזל.
שמלת הברזל הזו, העשויה מהזיכרון הפנימי האישי שלי, היא הרבה יותר "שלי" מכל שמלה
אחרת. שמלה שתמיד אמצא בה ביטוי לזיכרון שלא ניתן למחוק.
רסמוסן: ברזל נחשב לעתים קרובות לחומר "גברי" קשה מאוד. תהליכי החיתוך
והריתוך של ברזל נחשבים קשים. מה משך אותך למדיום קשה כל כך פיזית?
בן עמי: אין ספק, עבודה עם ברזל היא קשה ומאתגרת, אבל אני לא מחשיבה את זה
כחומר "גברי". אני לא האישה היחידה שיוצרת עם ברזל. אני נשאלת
לעתים קרובות "איך אישה יכולה ליצור עם החומר הקשה הזה?" התשובה שלי היא תמיד:
לנשים, בדיוק כמו לגברים, יש ידיים ודמיון. זה כל מה שצריך.
בהתחלה נהגתי לומר שנלחמתי בברזל. עכשיו זה יותר כמו שיתוף פעולה.
זה נהדר להרגיש שאני יכולה לשלוט בנוקשות של החומר ו'לשכנע' אותו לשרת
המטרות שלי.
הקושי האמיתי היחיד שלי בברזל כאישה הוא המשקל של לוחות הברזל
ושל הפסלים המוגמרים. בעלי האהוב, עודד, עוזר לי הרבה עם ההרמה
וההזזה של הפסלים הכבדים. הוא אמר לי פעם, כעמד מיוזע בסטודיו: " תגידי לי אורנה, קיפולי נייר זה לא אומנות?..."
רסמוסן: כמו השמלות שיצרת בברזל, הפסלים שלך לעתים קרובות נראים כמו נסיון לשנות את
משמעותם של חפצים יומיומיים אחרים.
בן עמי: אבא של עודד נהג לספר סיפור מתקופת השואה, על טבעת אירוסין
שאבדה והוחזרה שנים רבות לאחר מכן לבעליה המקוריים באופן יוצא דופן.
בכל פעם שהוא סיפר לנו את הסיפור, הוא תמיד הוסיף, "גם לחפצים יש נשמה". אני מאמינה
שהעבודה שלי משקפת את אותה תפישה. אני חושבת שיצירת חפצים חדשים יכולה להחיות את
אלו מהעבר והם יכולים ליצור קול או הד עבור האנשים והאירועים מן העבר שהם מייצגים.
לפעמים הם מספרים את סיפורו של האדם שיצר אותם, לבש אותם או נשא אותם. אני מאמינה
שכל אחד יכול להתיחס לזה כך.
עבורי, חפצים מחזיקים זיכרונות ומידע. לדוגמה, הפסל שלי 'שורשים',
מזוודה שהצמיחה שורשים. אלה שני אובייקטים מנוגדים זה לזה שבאמצעותם אני מספרת
סיפור: החולף עם הקבוע, הנודד עם הנטוע. שני האלמנטים האלה
מייצגים את ההיסוס ואת הכמיהה להישאר או לעזוב. הפסל הזה איפשר לי
לשמוע את סיפוריהם של אנשים רבים שנושאים עמם זיכרונות וחוויות שונות,
וכשראו את הפסל וזכרונותיהם האישיים צפו, הם חלקו אותם איתי. זוהי דוגמה של חפצים או
אובייקטים אשר מגלמים מצבים ואנשים.
בשלב מסוים החלטתי לנסות לצרף פיסול לצילומים. פיתחתי משהו יחודי:
טכניקה של הדפסת התמונה על חומר עבה ויציב והצמדת (הברגה) של פסל ברזל לתמונה.
אלמנט פיסולי תלת מימדי על גבי הצילום הדו מימדי.
התמונות הראשונות שבחרתי לפסל היו תמונות משפחתיות, שבהן העלמתי חלקית את הדמויות
ופיסלתי את החפצים שהאנשים השאירו מאחור. החפצים הם מעין כמוסות של זיכרון.
רסמוסן: אני מבין שהנושא לעבודתך מושפע באופן משמעותי מהמוות
של אחותך הגדולה דליה, כשאת היית ילדה קטנה.
בן עמי: דליה מתה כשהייתי בת שש. היא הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, ואנחנו היינו
קרובות מאוד זו לזו. כמובן שזה השאיר בי מצוקה רגשית עמוקה. הכאב, הגעגוע, והפחדים
שנגרמו מהטראומה הזאת לא טופלו על ידי המבוגרים שסבבו אותי. אחרי
מותה של דליה, ההורים שלי בחרו בחיים. שנה לאחר מכן, אחי דורון נולד.
למדתי לחייך וניסיתי להמשיך לחיות. שנים רבות לאחר מכן, כשהתחלתי
לעסוק באמנות, התחלתי להבין שהכאב הזה שקע בתוכי,
האמנות סיפקה לי את ההזדמנות לבטא את הכאב.
הפסנתר של דליה נשאר בבית שלנו יתום. אף אחד אחר במשפחה לא ידע
לנגן. כפסלת, יצרתי מודל של פסנתר רק עם הקלידים השחורים על
מקלדת, ביטוי לצליל עצוב ומנגינה לא גמורה.
רסמוסן: נראה שהסבל האנושי הוא נושא מתמשך באמנות שלך.
בן עמי: אכן. מלבד האובדן האישי שלי והתמודדות עם מותה של אחותי, אבדתי
חברים במלחמה. אני חיה במדינה שבה תמיד היה כאב. כעיתונאית לשעבר
אני מודעת היטב למאורעות העולם ולכמות העצומה של הסבל האנושי.
אני רגישה לכאב הזה ומבינה שהוא, למרבה הצער, חלק מהמציאות שלנו היום. אני
מבטאת את הרגשות אלה כאשר אני יוצרת את העבודות שלי, ואני מקווה שהן
באות לביטוי ביצירות.
רסמוסן: פליטים הם נושא מרכזי באמנות שלך. מה גרם לך להתמקד בנושא הקשה הזה?
בן עמי: לאחר מות הוריי, נברתי במסמכים ותמונות שהם השאירו בקופסה
שהם שמרו. חשבתי לעצמי: "אלה חיים שלמים בתוך הקופסה אחת". זה מה שנשאר.
זה קרה בזמן המלחמה בסוריה. כל העיתונים היו מלאים בתמונות של שיירות
פליטים שברחו מהמלחמה ופליטים אחרים שנדדו מאפריקה לכיוון
אירופה. זה נתן השראה לעבודתי, ולתערוכה: "חיים שלמים באריזה".
כבת לעולים, וכבת לאב שנדד בתוך ישראל מעיר לעיר, מיד זיהיתי שגם הפליטים בכל רחבי
העולם נושאים את כל חייהם בחבילה. המילים שלי "חיים שלמים בקופסה" השתנו ל"חיים
שלמים באריזה". החלטתי להביע את הכאב הזה של הפליטים שהיו צריכים לארוז את כל
זיכרונותיהם וכל תקוותיהם לעתיד, בחבילה אחת שהם מעמיסים על גבם ולאחר מכן יוצאים
לנדודיהם.
פיסלתי את החפצים והאנשים מהתמונות הרבות של פליטים שצילמו באירופה
צלמי סוכנות רויטרס. העבודות המוגמרות הוצגו בתערוכה שהוצגה
במטה האו"ם בניו יורק ובג'נבה, ולאחר מכן בעשרה מוזיאונים ברחבי העולם. הרגשתי
שתרמתי בדרכי לזעקתם של פליטים ברחבי העולם.
בנאומו, בפתיחת התערוכה במרכז האום בג'נבה , אמר מנכ"ל מוסדות האו"ם:
"אנחנו מתייחסים לפליטים כאל מספרים. אורנה מתייחסת אליהם כאל בני אדם". זאת היתה
בדיוק הכוונה שלי.
בהזדמנות אחרת הגיעה קבוצה של פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן
לפתיחת התערוכה במוזיאון בעיר ברגישגלדבאך, בגרמניה. ההתלהבות שלהם מהתערוכה
וההערכה שלהם לאמנית מישראל שמביעה את סבלם כפליטים, גרמה לי להרגיש שאמנות
יכולה לבנות גשרים. זו הרגשה נהדרת.
רסמוסן: חלק מהיצירה שלך מרגיש שונה ונראה שיש איכות ליניארית או מינימליסטית.
מאיפה באה הנטייה הזאת?
בן עמי: אני מאוד אוהבת שירה. משוררים מבטאים הרבה במעט מילים. אני מעריצה את היכולת הזו.
יצירות מינימליסטיות אלה הן דרכי להביע מסר שלם עם מעט מאוד
חומר ככל הניתן. הריתוך מאפשר לי ליצור עבודות שיש בהם חלקים חסרים. זה
מאפשר לצופים להשלים את החפצים החסרים באמצעות הדמיון שלהם.
יש משהו במרווחים הריקים בין הקוים שמבטא גם אובדן או
ואקום. כשהתחלתי ליצור את העבודות האלה, חשבתי על פיט מונדריאן, שהסתכל
במרווחים שבין ענפי העצים כשהוא צייר ופיתח שפה מתוך זה.
רסמוסן: יצרת יותר מ -50 פסלים גדולים במרחב הציבורי. איך הם שונים
מכל עבודה אחרת שלך?
בן עמי: פיסול חוצות הוא אתגר גדול מאוד. זה שונה מאוד מהעבודה שאני יוצרת
לעצמי ולתערוכות.
פסל עבור מרחב ציבורי חייב להתאים למסר של המקום עצמו, בין אם זה עבור עיר,
או קמפוס אוניברסיטאי או של בית חולים או בכל מקום אחר. העבודה הציבורית שלי לא רק
צריכה להתאים לנושא, אלא גם לתנאים הפיזיים הסובבים, המראה הכללי של המקום,
התקציב ושיתוף הפעולה הדרוש עם מהנדסי בנייה. אני גם מרגישה
שפיסול חוצות חייב להשתלב בנוף מבלי לפגוע בו.
בעוד שרוב הפיסול שלי נעשה בסטודיו שלי, לבדי, העבודות הציבוריות נעשות
במפעלים יחד עם עובדי מתכת מקצועיים. הם מייצרים את
הפסל בפיקוחי והוא מבוסס על המודל שהכנתי להם.
בעוד אני יוצרת בדרך כלל יצירות שמדברות רק מהלב שלי, ההצעה בפסל ציבורי צריכה
להתאים גם למיקום ולנושא. זה סוג אחר של חשיבה.
רסמוסן: מי הם אמנים אחרים שמהם את מקבלת השראה?
בן עמי: המפגשים הראשונים שלי עם הפסל של קונסטנטין בראנקוזי, גרמו לי לרצות ליצור
עבודות משלי. הוא אמן ענק בעיניי. דרך עבודותיו התוודיתי לתלת מימדיות.
חוליו גונזאלס היה השראה מצוינת בשבילי ליצור בברזל, וכך גם דיוויד סמית'. הם נתנו לי
השראה וחיזוק להשתמש בחומר הזה.
אני גם מתייחסת לציוריו של ג'קומטי. האמנים מירו ואלסוורת' קלי מרתקים אותי,
כל אחד מסיבות שונות מאוד. עבודותיו של הפסל הישראלי יגאל תומרקין מדהימות אותי
עם כוח ההבעה העצמתי שלהן. כל אחד מהם מדהים בעיני.
במהלך השנים, פיתחתי שפה נשית משלי, טכניקות ורעיונות המבוססים על
.ניסיון החיים שלי, שחייב הרבה לאלה שקדמו לי, אך הוא ייחודי למי שאני
עמוד 32
איתן ברונר
הצער שמשקלו ככובד הברזל
איתן ברונר על עבודתה של אורנה בן-עמי.
עשור חלף מאז שהעולם נאלץ להביט באלן קורדי, שגופתו בת השנתיים,
לבוש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו ,שנשטף אל חוף טורקי, סמל מזעזע של פליט שהוא תוצאת
המשבר שנגרם על ידי השתלטות המדינה האסלאמית על שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק. זו
הייתה רק תמונה אחת מיני רבות, שהיוו השראה לאורנה בן-עמי להפעיל את מכונת הריתוך
שלה וליצור סדרה של עבודות על ייסוריהם של פליטים. בשעה שהעבודות הוצגו במרכז מוסדות
האו'ם בג'נבה, הופיע לפתע קרוב משפחתו של אלן, עם דמעות בעיניו, הודה לאורנה
על העומק והחשיבות של העבודות שלה.
השם שאורנה בחרה לתערוכה זו, "חיים שלמים באריזה", היה אירוני בהתחשב בכל
המוות שמקיף את המיליונים שגורשו מבתיהם בחיפוש אחר מקלט. אבל אורנה לא
פוחדת מהאירוניה או מהסתירה. היא מחבקת אותם, מרתכת ברזל לתוך תלתלי שיער
ותחרה במרקם עדין. כל מי שפגש אותה – ואני מכיר ומעריץ את אורנה
יותר משלושה עשורים – רואה עד מהרה את הקסם של הסתירות הרבות שלה: האישה העדינה
הזאת, בקסדת ריתוך, יוצרת עבודות שניתן להזיז רק על ידי מלגזה; אורנה היא
אדם חם, אופטימית כלפי חוץ, שהאמנות שלה שקועה בבדידות; הישראלית הגאה הזו,
מתעדת את סבלם לא רק של ישראלים, יהודים, אלא גם סורים, אפריקאים ופלסטינים.
כשנפגשנו לראשונה בסוף שנות השמונים – בעלה עודד ואני היינו עמיתים עיתונאיים
בוושינגטון די.סי., אורנה ייצרה תכשיטים. זה היה יותר תחביב ממקצוע,
עיסוק שהיא החלה בו עוד כשהיתה בישראל. אבל היא הייתה טובה בזה. המורה שלה
בבית הספר לאמנויות, הקורקוראן, בחר במילים הבאות: "האמנית הזאת
יוצרת פסלים קטנים, ותולה אותם על אוזניה". זה היה גילוי מוקדם חשוב -
מישהו שהבין באומנות ותיאר אותה כאומנית. זה והרעיון שהעגילים שלה היו
למעשה, פסלים קטנים, נטעו בה כוח. זה מה שהיא רצתה: ליצור פסלים. כשאורנה מחליטה
משהו, זוז מדרכה. אחרי שהיא ועודד וילדיהם חזרו לישראל, היא קנתה מכונת ריתוך והתמקמה
בחצר האחורית של ביתו של בן דוד.
היא התחילה לטפס מעלה מהעגילים שלה – לרתך זו לזו צורות גיאומטריות באופן יצירתי.
מישהו הזכיר מכונת פלזמה. היא רכשה לעצמה אחת. ואז היא התחילה לחקור
את הזיכרון והאובדן. עבודה משנת 1996, אחת העוצמתיות ביותר שלה, נקראית 'קריעה'. (ראה עמ' 152),
היא צווארון וחלק מחולצה עם קרע, סימן יהודי מסורתי של אבל.
עבודות אחרות תיארו דובונים ובובות סמרטוטים.
וכך החל תהליך טיפולי עבור אורנה, שבו האבל שלה עצמה – כזה שהיה
מודחק במשך עשרות שנים - הורשה לצוף על פני השטח. כשאורנה הייתה בכיתה א',
אחותה, דליה, שהייתה בכיתה ו', התמוטטה, ובתוך ימים, מתה, קורבן של תסמונת מרפאן.
דליה לא הייתה רק אחותה של אורנה, היא הייתה המגינה שלה. כפי שמישהו אמר לאורנה שנים
לאחר מכן: היד שלך הייתה תמיד שלובה ביד של דליה. המשפחה התגוררה מול בית הספר
שבו למדו הבנות, וההורים התקשו לראות את הילדים האחרים יוצאים ובאים לבית הספר כאילו
דבר לא קרה. כאילו העולם יכול להמשיך כמו קודם, אחרי שדליה נלקחה מהם.
דרך ההתמודדות שלהם הייתה החלפת המיקום.
הם עשו את זה במשך שנים – גדרה, תל אביב, רמת גן, רחובות, אשדוד.
ההחלטה הזאת מחייבת את אורנה לסגל לעצמה חיוך קבוע על פניה לעבר כל קבוצה חדשה של
חברים לכיתה כאשר, למעשה, היא הייתה מבועתת ובודדה. אנשים נוהגים לומר לילד במשפחה
אבלה: שמור על אמא ואבא שלך. היא הייתה, מתמקדת בסבלם, אך לא מסוגלת לעסוק באבלה
שלה. אורנה הצעירה, הייתה בעצמה סוג של פליטה בלי היכולת להתאבל, כמו רבים מן הפליטים בעולמנו היום.
בעת שירותה הצבאי, אורנה בחרה בעיתונאות. היא הצטרפה לתחנת הרדיו גלי צהל,
שם היא פגשה את עודד, לימים בעלה. היום אחד מעוגני החדשות המוכרים ביותר במדינה. היא
שברה שם תקרת זכוכית ככתבת הצבאית הנשית הראשונה. לפניה, בנות בתחנה עבדו רק
מאחורי הקלעים כעורכות מגישות ומפיקות. אורנה המשיכה לעבוד ברדיו הציבורי בישראל, קול
ישראל, ככתבת וכעורכת. היא הייתה עיתונאית טובה, אבל לדבריה, הדמיון שלה היה חזק יותר
מהעיסוק שלה בעובדות. אז היא החלה את מסעה הרחק מעיתונאות, תחילה בעסקי המלונאות,
משם לעיצוב תכשיטים לפני המעבר לפיסול.
למעשה, אורנה העיתונאית מעולם לא נעלמה. יש לה עדיין חוש לסיפור טוב, היא עדיין
יודעת איך לאתר את השורש בנרטיב ואיך לאלץ את הקהל שלה לפקפק בו
על ידי שילוב של תמונות שלא נראו לעתים קרובות יחד. נטייה זו היא אולי הברורה ביותר
בעבודה שהחלה לפני כעשור. היא מניחה את פסל הברזל שלה על
תמונות שהודפסו בהגדלה, בטכניקה שהיא פיתחה. בהתחלה, היא הדפיסה את התמונות על
עץ, ריתכה את הפסל, קדחה בלוח העץ והצמידה את הפסל אל העץ כדי לקבוע אותו. היא
עבדה על תמונות של צלמי סוכנות הידיעות רויטרס, שתיעדו פליטים ברחבי העולם. עבודה
חשובה אחת כזאת מתעדת קבוצת פליטים עם חפציהם, והם משתקפים בשלולית עכורה.
(ראה עמ' 46-47), עבודה אחרת מתעדת ביהודים בגטו באירופה בזמן השואה
עם חפציהם (ראה עמ' 80-84). באחרת, אישה מבוגרת מבוסניה
ובזרועותיה תמונות אישיות בתוך תיק מברזל שאורנה פיסלה.
כותרת העבודה: "היא זוכרת". באחרת, נער יווני גורר שק מפלדה שאורנה יצרה,
וצועד בשדה דהוי (ראה עמ' 48). יש משהו בחפצים הכבדים והקשים שעשויים מפלדה בתוך
הארעיות של רגעים שחלפו, זה יותר מללכוד את הרגע.
אורנה עושה שימוש בטכניקה דומה להנצחת טבח החמאס בישראלים ב7 באוקטובר
2023. היא מבססת את עבודתה על התמונות העוצמתיות של זיו קורן בשדות ההרג בעוטף
עזה מאותו יום – הקהילות והעיירות שאלפי מחבלים פעילי חמאס פלשו אליהן
והתעללו, שרפו ורצחו משפחות שלמות בבתיהם.
אחת העבודות המרתקות במיוחד: אורנה עובדת על תמונתו של זיו קורן בסלון של בית
בקיבוץ ניר עוז. זהו החלק החרוך של חדר, מדפי הספרים שלו ריקים, הרצפה שלו מכוסה
הריסות שרופות. על הקיר הוסיפה אורנה פסל של תמונה של משפחה בת שבע נפשות, שכדורי
המחבלים פגעו בה, ותלתה אותה על קיר החדר השרוף.
באחר: מקיבוץ בארי, שבו נרצחו יותר ממאה תושבים, צילום של קורן של בית בהריסות, מוקף
בצינורות ואבנים, בחור צעיר יושב כלאחר יד, מחזיק ברך אחת. 'אני רוצה לשוב הביתה' היא
הכותרת.
ביקרתי בבארי ובאתרי טבח אחרים בתוך ימים מההתקפה, ושוב כמה פעמים לאחר מכן
כך שאני מכיר מקרוב את הנוף של כלי חרס שבורים, דלתות מקרר תלויות,
הריסות שרופות לכל הכיוונים. יש משהו בתמונות של קורן ושל אורנה
שמגבירות את הטרגדיה של המקומות האלה. כך גם במקרה של
הטיפול של אורנה בתמונות של קורן של פלסטינים בעזה במהלך המלחמה, בעקבות אותו
אוקטובר. אנשים רגילים – רבים מהם צאצאי פליטים ממלחמת העצמאות של ישראל ב1948
שוב נדרשים על ידי הצבא הישראלי, לעבור לאזורים בטוחים יותר בדרום רצועת עזה. אורנה
מתמקדת בילדי עזה (ראו עמ' 110-17).
אורנה היא כיום סוג של אוצר לאומי ישראלי. עשרות פסלים ציבוריים שלה מוצבים באתרים
ובכיכרות ערים, בכל רחבי הארץ. הם רבי עוצמה, אבל לחלק מהיצירות האהובות עליי של אורנה
אין שום קשר לזרם אירועים. הם תמונות אוניברסליות - כיתה, ארוחת ערב משפחתית, מדף
ספרים, אובייקטים יומיומיים שמתמזגים זה בזה בצורה סוריאליסטית וחלומית. כל אחת
מהיצירות הללו עומדת בפני עצמה, דוממת, בבדידות עמוקה, שהיא הפרשנות האולטימטיבית שלה על חיינו.
בני האדם חולפים מן העולם. החפצים העשויים ברזל חלוד, נותרים. הם המורשת שלנו.
איתן ברונר הוא עיתונאי למעלה מארבעה עשורים, הוא סיקר את אירופה, אמריקה הלטינית וארצות הברית. הוא שימש ככתב בישראל ארבע פעמים, כולל
.כראש המשרד של הניו יורק טיימס בירושלים וכראש המשרד של סוכנות בלומברג ישראל
עמוד 36
עזיז - מכתב מפליט
ברכות חמות לחברתי היקרה אורנה בן-עמי, בשם האנושות והשלום, את שגרירה של שלום.
השפה האמנותית והעבודות בתערוכה שלך נבחרו מתוך השתקפויות של פעימות לב נרגש,
מן המציאות הטרגית של חייהם של פליטים ומציאות חייהם. זה הוא שילוב בין כאב ויצירתיות.
שמי עזיז קאלו.
אני כורדי ממערב כורדיסטן, עכשיו חלק מסוריה. נולדתי במדינה שנשלטת על ידי
דיקטטורה. נשללה מאיתנו אזרחותנו, במצוות מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית השלטת.
אנחנו, הכורדים, ידענו הרבה אי-צדק, מעצרים, עקירה ועינויים במולדתנו.
כורדיסטן, ארצנו ההיסטורית, נכבשה על ידי ארבע מדינות, טורקיה, עיראק, סוריה,
איראן, בהסכם לוזאן משנת 1923. אחרי המהפכה הסורית של 2011, נדחו
דרישותינו לחירות והכרה חוקתית לגיטימית בזכויותינו.
עזבתי את סוריה כגולה במסע מפרך, שחצה מדינות ויערות. לא ידעתי
את גורלי כשברחתי מעריצות ונעצרתי. הרגשתי שאני בורח מהמוות אל המוות. זה היה מסע
ארוך בחיפוש אחר ביטחון ושלום.
דמיינו שאתם בורחים מהמדינה שלכם כדי לשרוד, מנסים להגיע למקום מבטחים. האם אהיה
אחד מבני מזל לשרוד ולחצות את הלא נודע, להשאיר מאחור את מולדתי ולהמשיך
לעולם חדש? פליטים הם אנשים שבורחים מסכסוכים או מרדיפות. אנחנו צריכים
להיות תחת ההגנה של החוק הבינלאומי ללא קשר לגזע, דת, מין או
השתייכות לכל קבוצה חברתית או פוליטית מסוימת.
לאחר שהגעתי לז'נבה ב-2012, נתקלתי בקשיים רבים. לא הצלחתי ללמוד את שפת
המדינה החדשה הזאת. הכל היה קשה בהתחלה, ולמדתי הרבה למרות הקשיים.
אחרי שסוף סוף למדתי את השפה, השתלבתי ולמדתי לכבד את החוקים של המדינה החדשה
הזאת. אני מודה לכולם על תמיכתם ועל כך שסיפקו לי שירותי בריאות. פגשתי הרבה
חברים שדיברו הרבה שפות כאן בז'נבה.
לאחר מכן, בשנת 2016, עם כמה צעירים כורדים, ייסדנו את אגודת התרבות הכורדית
בז'נבה. זה היה אמצעי ללמד את השפה ולהראות לאנשים חדשים איך להשתלב במקום החדש.
מאוחר יותר נבחרתי להיות מנהל אגודת התרבות הכורדית.
השתתפתי בישיבות מועצת זכויות האדם של האו'ם כפעיל זכויות אדם ומגן זכויות אדם. זו
המטרה שלי היא בפורום הבינלאומי הזה.
ב-20 ביוני 2017 השתתפתי בישיבת מועצת זכויות האדם. בתום האירוע
ראיתי תמונות רבות של פליטים באולם התצוגה של האו"ם, ושם
הייתה גברת שהסבירה ושוחחה עם מבקרים על עבודותיה בתערוכה. הלכתי עם
ידידי קארדו מאזור כורדיסטן בעיראק, שעובד גם הוא בתחום זכויות האדם. שנינו הכרנו שם את
גברת אורנה בן-עמי. אני מאמין שהיה לי חזון של התערוכה שלה
עוד לפני שהכרתי אותה. ראיתי בגברת אורנה בן עמי כשגרירת שלום ודו-קיום. בעבודות
התערוכה שלה, יש סיפורים וכאב. כל תמונה מספרת סיפור עם
השפעה עמוקה, החל מהעזיבה, הבכי, ההפסד, המעצר, הטביעה, והנתיב המעורפל.
עבודותיה הן סימולציה של מצפון הכאב האנושי, שבו היא שולטת בראייה חושית כנה, ומעבירה
אותה לצופה הקשוב.
היא מספרת את סיפוריהם של האנשים וסבלם. היא עושה זאת בדיאלוג עם העין של הצופה
שמנסה להבין איך כל זה קרה.
ניגשתי לגברת בן עמי ואמרתי: "איפה אלן, הילד הכורדי הקטן שטבע
בים וגופתו נסחפה אל החוף?" הוא היה בן משפחתי. אם אלן היה יודע את גורלו, אולי
הוא לא היה עוזב את מולדתו. הם מצאו את גופתו על חופי הלא נודע.
ברכות והערכה בשם העם הכורדי לשגרירה הנאמנה של
השלום, הגברת אורנה בן-עמי, על מאמציה ההומניטריים הנדיבים.
עזיז קאלו
נשיא אגודת התרבות הכורדית בז'נבה
1 בדצמבר 2024, ז'נבה
עמוד 56
לֹא כָּאן וְלֹא שָׁם
לֹא כָּאן וְלֹא שָׁם
כָּבֵד מִנְּשֹׂא
עָצוּב
שייךְ וְלֹא שייךְ
חייב לָלֶכֶת
לֹא רוֹצֶה
אָרוּז
נֶאֱחַז בְּכָל הַכּוֹחַ
מְאַבֵּד אֶת הַקֶּשֶׁר
מְפַחֵד מֵהַפְּרִידָה
מֵהַמָּוֶת
הָרוּס
מִבַּיִת לְבַיִת
מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ
אֲרָעִי בְּאֹפֶן קָבוּעַ
אָבוּד
אורנה בן-עמי
עמוד 80
אודות ג'ורג' קדיש
הצילומים של צבי קדושין (ג'ורג' קדיש), מגטו קובנה, ריגשו אותי במיוחד. קדושין תיעד את חיי היהודים בגטו בין 1941 ל 1944, תוך סיכון חייו. למרות האיסור של הנאצים הוא הסתיר מצלמה במעילו וצילם דרך הלולאה של כפתור המעיל. את התשלילים הוא קבר, בעזרת חברים, ובתום המלחמה מצא אותם והעניק לעולם מבט נדיר על מה שהתרחש.
האנשים אינם עוד אך חפציהם נותרו. את המציאות העצובה הזו אני מבקשת להמחיש באמצעות פיסול החפצים על גבי הצילומים של קדושין.
תודה למוזיאון השואה בוושינגטון על שאישר לי לקשר בין הצילומים הנדירים והמרגשים של קדושין לאמנות שלי.
אורנה בן-עמי
עמוד 120
ואת האדם שכחו
ד"ר גדעון עפרת
כאשר פירס, המשרת הזקן והנאמן, אמר את המילים הללו בסיום "גן הדובדבנים" לצ'כוב, היה זה רגע לאחר שנשכח בבית על-ידי בני משפחת רנייבסקייה והופקר לבדו באחוזה שנידונה לכיליון. כמותו. כאשר אורנה בן-עמי אומרת לנו, בדרכה הפיסולית-צילומית-פיסולית, "ואת האדם שכחו" – היא עוברת מדרמה לאפוס, תוך שמגוללת לעינינו ולהכרתנו רב-סיפורים טרגיים-אנושיים בקנה-מידה היסטורי ורב-לאומי. האדם שנשכח הפך ביצירתה לאדם נעדר, נעדר-נוכח בזכות מעשה האמנות, שעה שהאמנית שבה ומניפה את דגל ההומניזם, לאחר שאף הוא דומה שנשכח בעידן האמנות והתרבות הפוסט-מודרניות.
אדם נשכח ובית אבד. העבר הפיסולי של אורנה בן-עמי נשלט לאורך שנים בידי אובייקטים בלבד, ללא נוכחות ישירה של אדם, שעה שהאנושי הוטמע בחפץ הביתי והאישי. פסליה המאוחרים יותר משלבים את הדימוי האנושי ואת החפץ הביתי, ואף שעדיין נחה עליהם רוח תוגה שבסימן עקירה, גירוש ואובדן בית – הם המירו את הפרטי בחברתי ובשורתם אוניברסאלית. ובעוד רבים מפסליה המוקדמים של בן-עמי צמחו מתוך זיכרונות, עבודתה העכשווית מישירה מבט להווה וכמו סוגרת מעגל אישי עם עבודתה של האמנית בעבר כאשת-תקשורת.
תערוכתה של אורנה בן-עמי ב- 2021 ב"משכן לאמנות" שבקיבוץ עין-חרוד החלה בתנועתו של הצופה בין מבני רישום מתכתי של "שדירת עצים". ממהותן של שדירות להבטיח אי של טבע בתוך הכרך, בבחינת מקום של נחת, נועם, רוגע, פנאי, מקום של נחמה. גן-עדן זוטא. אך, לא: "שדירת העצים" של בן-עמי לא ניחמה. לא זו בלבד שלא הטילה כל צל, אלא שהייתה שלדית, חסרה, ספק בתרדמת חורף וספק מתה. ח"י עצים שאינם חיים. זהו אַל-טבע ללא אדם. עציה הקוויים של בן-עמי הובדלו מטבע וענו לו ברישום חללי לירי, רך ומלנכולי, האומר געגוע לטבע. במקביל, העצים הללו, שנרשמו בחלל בדו-מימד שקוף, ענו, מבלי משים, תשובה למקור הגדול – הלא הוא הפיסול הרישומי ב"תיל"-פלדה, שיצר פבלו פיקאסו ב- 1928, אותן קונסטרוקציות קוביסטיות של פיגורות אנושיות. כי, בעוד אלו של פיקאסו נוצרו כמרקם רישומי תלת-ממדי ואישרו מונומנטאליות אנושית (חרף הצמצום במידותיהן), ויותר מכל, ביטאו איתנות, יציבות, מבניות גיאומטרית נחרצת למרות דקות הקו, הרי שעציה של בן-עמי רפים, חרישיים, נוגים, ושקיפותם מבשרת את ה"שקופים" האחרים, שהם בני-האדם בעבודותיה האחרות של האמנית [נוסיף ונציין: פסליה ה"רישומיים" המוקדמים של האמנית היו תלת-ממדיים גיאומטריים, עת ייצגו בעיקר רהיטים – שולחנות, כיסאות, ארון-ספרים. מבחינה זו, היו עדיין סמוכים לפיקאסו].
אורנה בן-עמי:
"את הדמויות בסדרה הזו יצרתי בחיתוך פלאזמה ידני. עוביין 5 מ"מ והן לא יכולות לעמוד בלי החבילות שאוחזות אותן. כל החבילות הן מברזל מרותך..."
רישומי ברזל דו-ממדיים, קווי-מִתאר בלבד, מייצגים פיגורות (אימהות וילדיהן, אישה נושאת תרמיל על גב, איש גורר עגלת חפצים, נער יושב לנוח, אישה נושאת סל על ראשה, גבר נושא צרור בקצה מוט על גבו, ועוד). ולכל פיגורה מזוודה[1] או חבילה כלשהי, תלת-ממדית ומרותכת. המזוודות נעולות ברובן, כבדות, נושאות את סך המטען החומרי-קיומי של הדמויות: תמצית ארוזה של ביתיות וזיכרונות. וכאמור, בעבור הדמויות הללו, מזוודותיהן מתפקדות כמקור יציבותן היחסית והרעועה בחלד. דמויות נטולות זהות, משפחת האדם. רק במבט נוסף נזהה בשמלתה של זו או אחרת את המוסלמית, מה – שבאחת – מטעין את האידיאה של ה"נדודים" וה"גלות" הקיומיים בתוכן היסטורי פרטיקולארי של הגירה ופליטוּת לדורותיהן, ובפרט – פליטים ומהגרים מהעת העכשווית – מסוריה, אפריקה, ומאוחר יותר – מגורשי מלחמה בעזה. הנה כי כן, רגלה האחת של אורנה בן-עמי במצבו הקיומי של האדם, בעוד רגלה האחרת באירועים סוציו-פוליטיים-כלכליים. הקרקע המשותפת לשתי רגליים אלו היא – סבלו של האדם.
בדידות נחה על נודדיה/פליטיה אלה של בן-עמי. גם כשהם מופיעים כשיירה או כקבוצה, נתקשה לאבחן משפחתיות שמעבר לאם ותינוקה, אב ובנו. בעבודות של בן-עמי מ- 2021 הם מופקעים מכל הקשר של "מקום", הם בני כל גיל ומין, בני כל מעמד חברתי, ומעל לכל, הם "שקופים", רוחות-רפאים בלתי נראים. קונקרטיות אחת ויחידה במו צמידותם למזוודה/חבילה/תרמיל/סל וכו'. ליֵש החומרי של המיכלים הללו ישות מוצקה, אטומה, המדגישה את היפוכה האנושי-רוחני-ערטילאי שבייצוג האדם. וכתיאור האמנית:"חלק מהחבילות מחוברות לקיר. הדמויות 'מרחפות' במרחק מהקיר." ודומה, שבמובן מסוים, גם הצופה בפיגורות הללו – גם הוא "שקוף" ו"נעדר", כל עוד לא נקט נקיטה מעשית קונקרטית במרחב הריאלי, זה המסומל ביצירות. בעבודות מ- 2024-2023 מדגישה האמנית את ה"מקום" - המרחב שהותקף ב- 7 באוקטובר - ואף נותנת לו קדימות.
הדואליות של רישום א̱ל-חומרי של סובייקטים [ונציין: תחילה, רשמה בן-עמי בפחם את דמויותיה, ורק מאוחר יותר תרגמה את הקוויות ל"תיל"-ברזל], לצד הקונקרטיות הריאלית של האובייקטים, מבקשת מאיתנו להרהר בדואליזם הפילוסופי של סובייקט-אובייקט, של רוח וחומר, ויותר מכל, בסוגיית הייצוגיות האינדקסית: כי בעוד ה"חבילה" (ולצורך העניין, נסתפק בהכללה זו) היא כמעט פיסת ממשות שנוכסה לתוך היצירה (וכי מה מבדיל, בעצם, בין מזוודות של ממש לבין מזוודותיה המרותכות של בן-עמי? שהלא קיימות-גם-קיימות מזוודות מתכת!), רישום-התיל של הדמויות הוא סימן והוא סמל איקוני: בבחינת סימן, אנו מזהים את הרישום החללי כצורת בני-אדם. בבחינת סמל, אנו מבינים את המסמן כמייצג טרגדיה אנושית. אך, במימד האינדקסי, היש בכבודו ובעצמו נוכח בלב הייצוג וללא כל תיווך מוסכמתי.
בפן האינדקסי ה"חבילתי" של יצירת אורנה בן-עמי, המציאות דורשת במפגיע נוכחות, קרי – אינה מניחה לנו להתנתק ממנה אל החדווה האסתטית של המדומה (רישום הדמות). האינדקסיות נוטעת אותנו בהוויה ההיסטורית-ריאלית ותובעת מאיתנו מתן דין-וחשבון מוסרי, ולפחות, חמלה אנושית וסולידריות. אם האדם השקוף, המסומן בידי בן-עמי, הוא בחזקת "ואת האדם שכחו", באה ה"חבילה" ומזכירה לנו, יוצקת פרטיקולאריות בכלליות.
המתח בין הסימן-סמל-אינדקס מוחרף באותן מעבודותיה של אורנה בן-עמי, המשלבות את מדיום הצילום [שהוא סימני, סמלי ואינדקסי גם יחד: האינדקס במו היש המטביע את הלומן (יחידות אור) שלו על הפילם או על האלגוריתם הדיגיטלי] ביחד עם האובייקט הממשי של ה"חבילה". תחילה, צילומי עיתונות של סוכנות "רויטרס" – כולם ממחנות פליטים, מסילות ברזל, ערים מופצצות, מסלולי פליטים – שודכו בתערוכה בעין-חרוד עם תצלומי יהודים ב"גטו קובנה" מתחילת שנות ה- 40.
מאוחרות יותר הן עבודותיה הפיסוליות של אורנה בן-עמי המתחברות בפוע̱ל עם צילומיו של זיו קורן בנושא ה- 7 באוקטובר, עבודות שהוצגו בתערוכתה בבניין האו"ם בניו-יורק, "נגאטיב-פוזיטיב". שלא בדומה להדגשת פרט בצילום באמצעות פיסולו, הקפידה הפעם האמנית שלא להעלים שום סימן מצולם, כגון כתמי דם, מחסניות, כד לבן שנותר לאחר שריפה, ועוד. בעבודותיה עיצבה בן-עמי דימויי ברזל פיגורטיביים (שטוחים ו/או "רשומים") – כולם דומסטיים ופרוזאיים - ש"הושתלו" בתצלומיו של קורן המייצגים את מראות החורבן והשריפה בקיבוצי הדרום הישראלי המותקף: שמלה, סינר, כיסא-נדנדה, תיק, בובת-דובי, "תצלום משפחתי", שולחן עגול ועליו בקבוק וגביע, מעטפה, דגל בחצי-התורן ועוד ועוד – כל אלה כמו-מאשרים את ביקור האמנית בבתים שאינם עוד.
אורנה בן-עמי אימצה את תפקיד ה"עדה": יצירתה היא עדות, גם אם זו עדות מתוּוכת. שכן, האמנית אינה נוכחת במחנה הפליטים, או בגטו היהודי, או בבית הקיבוצי החרב וכו': העדות הישירה במחיצת האסון היא עדותו של הצַלָם. בן-עמי מצטרפת, מגייסת עצמה אל עדותו, תוך שהיא מחייה ומזריקה ממשות לדימוי הסמי-וירטואלי. בבחינת: "גם אני הייתי שם".
עתה, בעוד חלק מהדמויות הפכו לצללי ברזל עם קו-רישום החרוט בהם, מרבית דמויותיה של בן-עמי מתועדות בצילומים ב"מקום": ליד אוהל, סמוך לבניין מופצץ, בתוך בית שרוף וכיו"ב. נשים, זקנים וטף, אשר, לא אחת, מבטאים במבע פניהם ובמחוות גופם מצוקה. רוצה לומר, אורנה בן-עמי החריפה את אמצעי הייצוג שלה כמו מתוך תחושת דחיפות ובהילות שלנוכח אירועי החירום המתדרדרים ועמם הטרגדיות המצטברות וגוברות. לא עוד סימון כללי של דמות, כי אם תיעוד ספציפי ורב-סימני, נתון שאין ממנו מנוס אל אדישות.
ברדיקליזציה זו של האמצעים, גם האובייקט האינדקסי שינה מעט זהותו: לצד המזוודה, שעליה יושבים אי אלה מהפליטים, או הצרור שגורר פליט אחר, מרתכת בן-עמי בובה וממקמת אותה בידי תינוקת מצולמת, היושבת לבדה ליד בית ההרוס, או שמרתכת תיק ובתוכו מסגרות של תצלומים שנושאת עמה פליטה קשישה, ואפילו מרתכת את הבּוּרְקָה של פליטה סורית המצולמת עם תינוקה. במילים אחרות, האינדקסיות התעשרה והתרחבה ומתמקדת, לא אחת, במושא אינטימי של המצולם, כזה שקושר אותו אל זיכרון הבית האבוד. ובה באותה שעה, המזוודה, הצרור, התרמיל וכו', שנצרו את סודם באטימות החומרית, כמו נפתחו וגילו לנו שמץ מהאצור בהם.
כאמור, ראשית הפסלים הרישומיים בברזל בייצוגם של אביזרי בית (רהיטים, כלים). היו אלה פסלים המתמקדים בחוויית הביתיות. אך, מכאן והלאה, המיוצג הוא אובדן הבית, אַל-ביתיות. כמו צצה חרדת האין-בית מתוך הביתי: Unheimlich. עתה, משנחשפו לעינינו החפצים מתוך המיכלים האטומים, כמו התחברו מושאים אלה לכל אותם מושאי-ברזל היפר-ריאליסטיים של בן-עמי מתחילת שנות האלפיים – כובעי הנשים, המעטפות, השמלה וכו' – שסימנוּ זיכרון: "אנשים חולפים מן העולם וחפציהם נשארים אחריהם, מספרים את סיפורם ומזכירים אותם", תיארה האמנית. ובדין אקט זה של "הזכרה" (שהיא "אזכרה" – העלאת רוחות המתים), נפגש מעשה הפיסול של אורנה בן-עמי עם מדיום הצילום כמדיום של הנצחה ואבל. יותר ויותר, נפגש הפיסול עם זמן-אמת: עשייתה האמנותית של בן-עמי מקפידה להתחבר לאירועים הטראגיים המתחוללים במזרח-התיכון, דוגמת צילומים של שיירות תושבי עזה, שאולצו לצאת מבתיהם דרומה למחנות אוהלים.
זו התוגה הנחה על כלל יצירתה של האמנית, שהיא יצירה בסימן "עקיבות". האמנית תרה אחר ה"עקיבות" שהותירו העקורים, הנודדים, החולפים ונעלמים מעינינו. וכל "עקיבה" היא מציבת זיכרון לנעדר
[1] גדעון עפרת, "כל אנשי המזוודה", בתוך אתר-הרשת "המחסן של גדעון עפרת", 26.2.2020*
עמוד 152
קריעה
חנה קופלר
כנקודת מוצא להצבה הנוכחית של אורנה בןעמי, ברצוני להפנות את
תשומת הלב לעבודת קיר קטנה ומינימליסטית ששבתה את עיני עוד בטרם נולד המיצב על מכלול מרכיביו.
עבודת המפתח "קריעה", סימן אבלות יהודי שדימויו צווארון ברזל חתוך
ושסוע, ממצה, לטעמי, את העיסוק האובססיבי של בןעמי במהות הקיום "כאן" ל"שם", את המעבר מזיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי, את צביון
המוות ואת הציווי לחיים אספקטים שאותם היא מפתחת בהמשך, בעבודות המאכלסות תערוכה זו.
"קריעה" היא אקט פולחני שהפך תחת ידה להגדרת מצב קיומי. "קריעה"
באה חשבון עם חיים גדושי פרידה והשלמה, הינתקות והתחברות, עם
ההכרה בקץ, אך גם עם תחייתה של ההסתגלות מחדש.
בטרנספורמציה שבין אותו אקט פולחני לבין מימושו הפיסולי, בודקת
בןעמי את מידת יכולתה של יצירת האמנות לייצג, להכיל ולבטא, את המקום, את הזמן ואתהלך הרוח שבו היא נוצרת, אך בו בזמן היא בוחנת את מידת כוחה ליצור דבר חסר זמן ומקום, שתכליתו הצגת חוויה.
בהנחה שקורותיו של האמן מהווים חלק בלתי נפרד מיצירתו, הרי שהולדת
האמנות מתוך המוות, כמו במקרה שלפנינו, היא המרה של חווית אובדן
ביצירה, על כל המשתמע ממנה. בןעמי מתמצתת נקודות רתיחה
אוטוביוגראפיות ומקפיאה אותן בחומר. כך בעבודה "קריעה" וכך במיצב
"ארעי באופן קבוע", שנבנה מחפצים טריוויאלים של יום יום, שאינם אלא
לקט של זכרונות, או שמא חוויות טראומטיות שעטו צורה ומסה, ככל
שהתערטלו בתודעתה. שולחן, מיטה, שידה, שעון קיר, פטיפון, ספרים,
תמונות, ארגזים ריקים, מכתבים ומזכרות, הפכו לסובלימציות של מוות
ותלישות, פרידה ובריחה, ושל תמצית ילדותה שנארזה בכל רהיט וחפץ
שהוסטו ממקומם הבטוח לכאורה.
השלכותיו של המקרה הפרטי על זה הקולקטיבי מזוהות בתוצאה הסופית,
הנצפית גם במנותק מסיפורה האישי של בןעמי, שכן, ההתכה בין משמעויות אוטוביוגראפיות לבין סמליות אוניברסלית, היא ביטוי אופייני לתפיסתה
הכוללת את ייעודה כאמנית.
אביזרים פונקציונליים עובדו ונוסחו למהות אסטתית ולקונספציה אמנותית שנתגלמה בהם התרסה פוליטית חברתית, לוקאלית ואוניברסלית גם יחד.
המיצב הופקע מרשות הפרט והפך נחלת הכלל מטבע ייצוגו הויזואלי
ומכוח ההצהרה האילמת שקפאה רועמת במקום הצבתו. הוא יוצר מיחבר
חדש שמעלה את ערכם הטריוויאלי של מושאיו לספירות אמבלמטיות - לסמלים של נטישה, של עקירה, של נדודים, של פליטות, של ארעיות, של
היעדר, של מעבר, של פרידה, של קריעה, ושל קריאה להשלמה עם מצבו
הפרטי של האדם באשר הוא, עם מצבה הפרטי באשר היא.
עמוד 227
המקורות של היצירה של אורנה
ד"ר אורית שחם גובר
אורנה בן-עמי נולדה בישראל בשנת 1953. היא גדלה בישראל וחיה בה עד היום.
אביה של אורנה, שמעון וולדמן (אשר מאוחר יותר שינה את שם משפחתו לשם הישראלי
יער), בנו של יהודי רוסי, שעלה לארץ ישראל המנדטורית בשנת 1920 עם אביו, אחיו ואחיותיו.
גדל בישוב גדרה.
שמעון הפך לאלוף בריצה למרחקים בינוניים ונבחר לייצג את קבוצת
הספורטאים היהודים של ארץ ישראל המנדטורית באולימפיאדת ברלין 1936, עד שנאסר
בהוראתו של אדולף היטלר על יהודים להשתתף במשחקים האולימפיים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, שמעון התגייס לחטיבה היהודית של הצבא הבריטי, והיה
לקצין. הוא נלחם עם בעלות הברית נגד הנאצים באיטליה. אחרי המלחמה הוא נשלח
שוב לאירופה כדי להביא ארצה ילדים יהודים ניצולי השואה, שהוחבאו במנזרים ואצל משפחות
מקומיות.
מלכה שטול, אמה של אורנה, גדלה בחיפה. היא הייתה אישה צעירה ויפה
רקדנית מוכשרת, מחוננת במלאכות יד שונות. עבודות התפירה והרקמה שלה הן
השראה לפסלים של אורנה.
אביה של מלכה, יונה שטול, עלה לארץ ישראל המנדטורית בתחילת
שנות השלושים והתיישב בחיפה. הוא נרצח על ידי ערבי תושב העיר בשנת 1938
בעת שהעביר דואר ולחם לאנשי "ההגנה",
למרות ההיסטוריה המשפחתית הטרגית הזו, אורנה תמכה תמיד בשלום ובדו-קיום
ישראלי ערבי. היא הציגה את עבודותיה במשך השנים בתערוכות התומכות בשיתוף פעולה בין
אמנים יהודים וערבים בחיפה, העיר שבה סבא שלה נרצח.
אורנה הייתה השלישית מבין ארבעה ילדים, עם שלושה אחים: רונית, דליה ודורון. היא הייתה
קרובה מאוד לאחותה דליה, שהייתה מבוגרת ממנה בחמש שנים. מותה הבלתי צפוי של דליה
ממחלה, כשאורנה הייתה בת שש, גרם לכל משפחתה האבלה ושבורת הלב לעזוב את ביתם
ולעבור למקום חדש.
צערה של אורנה על האובדן הפתאומי של אחותה האהובה מהדהד ביצירותיה. הפסלים שלה
מעבירים את תחושת הריקנות שנותרה בלבבות של אלה שאיבדו את יקיריהם מוקדם מדי.
אורנה היא בבירור בת המהגרים. הוריה הגיעו מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה, ואיבדו
רבים מבני משפחתם בשואה. כמו רבים אחרים ילדי ישראל בדורה, אורנה פגשה ניצולי שואה
רבים. אלה היו אנשים שהיו חייבים לנדוד ממקום למקום. ולאחר מכן נאלצו להסתגל למדינה
חדשה ושונה לחלוטין מזו שהכירו, עם שפה שונה ותרבות שונה.
אביה של אורנה, שהיה חסר מנוחה לאחר המלחמה, העביר את משפחתו
ברחבי הארץ מספר פעמים, מבית אחד למשנהו. רבות מעבודותיה של אורנה
קשורות ישירות לחוויות אלה, העוסקות בנושאים של הגירה ועקירה, געגועים הביתה ופרידה.
בתחילת שנות ה-70 התגייסה אורנה לצה'ל.
במהלך שנתיים של שירות זה, היא הוצבה בתחנת הרדיו גלי צה"ל, והפכה לאשה הראשונה שמונתה לכתבת צבאית בתחנה.
היא כיסתה את הסיפורים על יחידות צה'ל בסיני וברמת הגולן וראיינה בכירים מבין קציני הצבא.
במהלך שירותה הצבאי פגשה אורנה את עודד בן-עמי, לו נישאה בשנת 1974.
עודד הפך מאז למגיש חדשות מרכזי בטלוויזיה ועיתונאי מפורסם.
לאחר שירותה הצבאי עברה אורנה לירושלים ללמוד יחסים בינלאומיים
באוניברסיטה העברית. במקביל, היא עבדה כעורכת חדשות
"קול ישראל".
למרות הצלחתה כסטודנטית ועורכת חדשות, חשה אורנה צורך עז
לבטא את היצירתיות שבה באמצעות מדיה שונה ממילים. היא פגשה את חגי ליפשיץ,
צורף ומעצב תכשיטים בירושלים, שהציע ללמד אותה ליצור ולעצב תכשיטים
בתמורה לניקיון הסטודיו שלו. אורנה הסכימה בשמחה. מהר מאד היא נשבתה בעולם המתכות.
אורנה החלה ליצור עיצובים גאומטריים בזהב ובכסף, תוך כדי הרחבת הידע המקצועי בעיצוב
תכשיטים במרכז הטכנולוגי של ירושלים.
שנה לאחר שהחלה את עבודתה עם תכשיטים, אורנה ומשפחתה עברו לגור
בוושינגטון די.סי., למשך שלוש שנים, ולמדה במחלקת הפיסול של ה
Corcoran School of Art. שם היא החלה לפסל. ברזל הפך להיות
אמצעי עיקרי לביטוי האמנותי שלה.
"עבודה עם ברזל", אומרת אורנה, "הריתוך, החיתוך, אבל בעיקר האתגר 'לשכנע' את
הברזל הקשוח לשנות צורה ולהיות מה שאני רואה בחזון שלי ומה שאני רוצה שיהיה,
ריתק אותי. הברזל הפך מהר מאוד לחומר גלם ידידותי מאוד.
למדתי "לרכך" אותו, להקנות לו נשיות, רוך, חום ורגש אנושי. אני יודעת שאם הייתי מבקשת
ממישהו אחר לרתך בשבילי, לא הייתי מגיעה לאותן תוצאות ולא הייתי מוצאת את דרכי לפתח
טכניקות משלי".
לאורנה ועודד שלושה ילדים, יובל, מיכל ותמר, ושמונה נכדים.
בעשורים האחרונים הציגה אורנה בעשרות מוזיאונים בישראל וברחבי העולם. 52 מפסלי החוץ
שלה מוצבים ברחבי ישראל ובגרמניה.
במכתב אישי משנת 2010, נשיא מדינת ישראל לשעבר וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1994
שמעון פרס, נשיא המדינה, כתב:
"אורנה, את מוכיחה שאין דבר רך יותר מברזל ואין דבר חזק יותר מאישה."
ד"ר אורית שחם גובר היא האוצרת הראשית במוזיאון העם היהודי בתל אביב. היא בעלת תואר שני בחינוך מוזיאלי מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בוושינגטון די.סיודוקטורט למוזיאולוגיה מאוניברסיטת חיפה, שם התזה שלה בחנה את "המוזיאונים כחללים לעיצוב זיכרון". בין שאר תפקידיה, היא הייתה האוצרת הראשית של האתר הארכיאולוגי במצדה ואוצרת מרכז התערוכות בכנסת. פרסמה ארבעה רומנים מוצלחים
עמוד 238
השיר של ריקי דסקל
אוֹר שְׁמָהּ וְעֶשֶׁת יָדֶיהָ
לאורנה בן- עמי
הִיא שָׁם
הַיַּלְדָּה שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹתָהּ
נוֹשֵׂאת אֶת צְרוֹר כְּאֵבֶיהָ
כִּיהוּדִי נוֹדֵד אֶת הַצְּלָב
כְּאִשָּׁה שֶׁאָבִיהָ וְאִמָּהּ
מִתְרוֹצְצִים בְּבִטְנָהּ
תְּאוֹמֵי קֹר וְרֹךְ
זֶהוּת וְאָבְדָן
וּבַרְזֶל
מְקֻפָּל כְּעֻבָּר
צוֹמֵחַ וְנוֹבֵל כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה
דּוֹמֵם כְּמִזְוֶדֶת לֵב פּוֹעֵם
הִיא שָׁם
הַיַּלְדָּה שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹתָהּ
תּוֹפֶרֶת בְּמַחַט עֲנָקִים רוֹתַכַת
מִטְעָנָם שֶׁל אֻמְלָלִים וְגוּפָם הַשָּׁקוּף
מַכָּה בְּפַטִּישׁ זִכְרוֹנוֹתֶיהָ עַל סַדַּן בִּטְנָהּ
הִיא שָׁם
הַיַּלְדָּה שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹתָהּ
נוֹסַעַת בְּכָל מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל
הָרֵיקוֹת וְהָעֲצוּבוֹת
בִּשְׁבִילֵי הֶחָלָב וְהָאֵשׁ
וְהִיא זְקֵנָה וְתִינוֹק
וְהִיא בֻּבָּה וּמַנְעוּל
וְהִיא פִּנְכָּה וְחֶבֶל
וּמִטְפַּחַת קְפוּאָה
לְהִתְכַּסּוֹת בָּהּ
הִיא שָׁם
הַיַּלְדָּה שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹתָהּ
צוֹרַחַת בַּבַּרְזֶל הַנִּשְׁבָּר
אֶת תְּמוּנַת אִמָּא
כְּשֶׁהָיְתָה צְעִירָה
וְהָיְתָה לָהּ אַהֲבָה וְאָפְנָה
וְאֶת תְּמוּנַת אַבָּא
דַּרְגוֹתָיו חַיּוֹת בַּמְּגֵרוֹת
וּמַבָּטוֹ עָיֵף וְאוֹהֵב
וְהָיְתָה לָהֶם יַלְדָּה שֶׁמֵּתָה
וְיַלְדָּה חַיָּה שֶׁעַל מִשְׁכָּבָהּ בַּלֵּילוֹת
זָרַם בָּהּ הַפַּחַד בְּשוּרוֹת
וְעַכְשָׁו הִיא פֹּה
וּבַבֹּקֶר עִם שֶׁמֶשׁ
הִיא יַעַר צְלָלִים וְאוֹר נָע
ריקי דסקל.
עמוד 253
תודות
אני רוצה להודות מעומק לבי, לכל האנשים הטובים לאורך הדרך
ראשית, להודות לדוד פרצ'גוט, שהיה תומך גדול מאחורי ההכנה
של ספר זה והתערוכה הנלווית לו, שבלעדי הדרכתו
הפרויקט היה כמעט בלתי אפשרי.
הערכתי העמוקה והכרת התודה לד"ר ג'ק רסמוסן, מנהל ואוצר,
של המוזיאון האוניברסיטאי של American University במרכז האמנויות קאטצן, שבחר להציג
את עבודותי במוסד החשוב הזה, ולצוות המוכשר והמסור ביותר של המוזיאון;
למוציא לאור של ספר זה, מר דניאל ג'יילס וכל הצוות הנפלא שלו ב"ד. ג'יילס בע"מ".
תודה לכל מי שהקדיש את זמנו לכתיבה על האמנות שלי באהבה ובמקצועיות:
ד"ר גדעון עפרת, שהמומחיות שלו באמנות הישראלית מעוררת תדהמה; אית'ן
ברונר, העיתונאי הוותיק שהוסיף מימד חדש מעניין בהתבוננות בעבודותי, האוצרת חנה
קופלר, שעוקבת אחרי האמנות שלי ומעודדת אותי לאורך כל הדרך; ד"ר אורית שחם דובר, מי
שמיקדה את הידע שלה על ההיסטוריה היהודית בסיפור משפחתי ובחיי האישיים. והמשוררת
וחברתי הטובה ריקי דסקאל, שכתבה שיר יפה, במיוחד בשבילי. תודה רבה
לעזיז קאלו מסוריה על מכתבו החשוב והרגשי. עזיז, הפגישה איתך
תישאר בליבי לנצח.
תודתי לשרה וגבי מענית, על תמיכתם ואהבתם במשך שנים רבות, חוה
ויוסי סולומון, על דידותם הנפלאה, וסמיון גריבס מ'שלייסנר תעשיות מתכת בע'מ'
אשר מסייעים בייצור פסלי החוצות. לארז ג'ורג' על מסירותו ועבודתו הנפלאה.
תודה לכל אלה שתרמו את רצונם הטוב ואהבתם, ובחר להישאר בעילום שם.
תודה לחברתי ליאן סנדלר, על גיוס הסיוע של קרן הצדקה של משפחת LEWART.
תודה לחברי הטוב והיקר יוחנן פלץ מחברת קרגו אמרפורד
שמוכן תמיד לסייע בכל דרך אפשרית; אן וארי רוזנבלט,
תומכים גדולים של אמנות ואומנים ישראלים וסייעו בנדיבות; ולצילה וגיורא ירון
על תמיכתם החשובה.
תודה ל- Gary & Pennie Abramson Charitable Foundation, Laura Jo Katz &
מייקל ב. קאטלר, קרן משפחת דובר, תומאס קאהן, צ'ארלס ליידקר
קרן, פיליפ N. Margolius, Aaron Orlofsky & Orlo Management, Michael B. Scheffries,
אנדרו נ' וחיימה קרט שוורצברג, ובהערכה מיוחדת של אלן ל' מלצר
על העידוד הנלהב שלו בהבאת המאמץ הזה לתשומת לבם של רבים כל כך
תומכים נדיבים.
תודה מעומק ליבי לידידתי האהובה אן פ' כהן, שתמיד נמצאת לידי כשאני זקוקה
עזרה, על אהבתה, תמיכתה ותרומתה הנדיבה. ולשתי נשים יוצאות דופן: דורית
פישר, ידידתי היקרה, שסייעה בתרגומים ברצון טוב ובמקצועיות,
וקרן דגן המקסימה והמוכשרת, שבלי עזרתה בעריכה לשונית באנגלית
לעולם לא הייתי מצליחה להסתדר.
תודה מיוחדת לאברהם חי ולשאר הצלמים הנפלאים שהביאו את
הצילומים באיכות הגבוהה ביותר לספר זה, ולראובן אביב מ-ArtScan על
העזרה הטכנית החשובה.
אין מילים שיספיקו כדי להודות לצלם העיתונות היוצא מן הכלל זיו קורן, שאיפשר
לפסל על התמונות המצמררות והרגשיות שלו, שצולמו אחרי מתקפת הטרור ב7 באוקטובר.
זה גם נדיב וגם יוצא דופן, כי לא כל צלם אמנותי מתיר לאמן אחר להוסיף את אמנותו
לתצלומים שלו. תודה גם לנתי שוחט וגם
עבד רחים ח'טיב מ-Flash90 עבור התמונות מעזה. אני מעריכה ומוקירה את העזרה של
מוזיאון השואה בוושינגטון והרשאה שלהם ליצור על הצילומים של ג'ורג' קדיש
צילום: Kovno Ghetto תודה לסוכנות הידיעות רויטרס על שאפשרתם לי להוסיף את שלי
לדימויים של פליטים.
תודה לך, נינו חדד, שלימדת אותי לרתך, ולחגי ליפשיץ המנוח, שהצית את
הניצוץ שבתוכי ליצור במתכת.
אני מעריך ומודה לכל האספנים שאימצו את האמנות שלי לבתיהם
אוצרי המוזיאונים והגלריות שעוזרים לי לחשוף את לבי לאנשים מסביב.
לכל החברים והמשפחה הנפלאים שלי, תודה על התמיכה והאהבה לאורך כל הדרך
כל השנים.
אורנה בן-עמי
.