חיים, מוות, אהבה, פרידה, זיכרון, געגוע...
חנה קופלר
כל מסכת יצירתה של אורנה בן-עמי היא מסע ארוך ומתמשך מן הסמוי מן העין אל המודע והנגלה. את "חומרי הנפש" שלה המירה כבר בראשית דרכה בברזל, ומיקדה את המבט ואת הקשב אל צדו הנסתר של החומר הקשה. חרף המאמץ הפיזי הכרוך בעיבוד החומר מתמסרת בן-עמי לעבודה בברזל, הדורשת שליטה ומיומנות טכנית גבוהה. היא מכניעה את המתכת הקשה במו ידיה, אך נגיעתה שונה מזו של פַּסָלים גברים, דוגמת קדישמן, תומרקין, שמי, מלר או דורצ'ין, שכינה את עצמו בשעתו "פועל פיסול". היא מתעלמת מטבעו הקשוח של הברזל, "מאלפת" ו"מרככת" אותו, עד שחומריותו נטמעת במהויות הקיומיות שעליהן מתבסס מכלול יצירתה: זיכרון, חיים, מוות, אהבה, פרידה, געגוע...
הגעגוע הראשון בא לידי ביטוי בהנצחת נוף ילדותה – גדרה. היא "רושמת" את המקום בכמה קווי ברזל פשוטים – אִזכורים של עץ ברוש אחד ועץ הדר אחד ומגדל מים: אמבלמה ארץ-ישראלית מובהקת, היכולה לבטא חוויית כור היתוך דומה בזיכרון הכלל. זה היה רישום הנוף שלקחה אִתה משם, הנוף שהמשיך לרצד בעקבותיה, גם לאחר שבגיל רך עזבה עם משפחתה למקום אחר, ומשם לעוד מקום, עד שהתרקם ריטואל של עזיבה ונדידה והסתגלות חדשה עם כל מעבר שנכפה עליה. התערוכה נפתחת בגדרה, מן המקום שממנו נטלה את הזיכרון הראשון שנצרה בלִבה.
תצלומים, שהוצאו מאלבומי משפחה ישנים, הם המניע המפעיל תערוכה זו. כל המצולמים זוכים לנוכחות חזקה פי כמה בשל המניפולציה שמפעילה בן-עמי על הדמויות המודפסות על גבי מצע קשיח. בכל פעם היא מדגישה אלמנטים שונים בתוך התצלום ומבליטה אותם בברזל המפוסל, שאותו היא משבצת בגוף העבודה. היא ממשיכה והולכת ו"מטפלת" בכל תצלומי בני משפחתה וחבריהם, ומפנה את תשומת הלב אל האסתטיקה החדשה שהיא יוצרת על משטחי יצירה, הבאה לידי ביטוי בטיפול שהיא מעניקה לחפצים ולחלקי מלבוש ובאזכור יופיים של זמנים אחרים. היא נשאבת לעיסוק, כמעט אובססיבי, של שימור זיכרונות באמצעות חפצי יקיריה. תוספות הברזל על משטחי התצלום מופיעות כגופים פיסוליים מרחפים, אנטי-גרביטציוניים. התצלומים עצמם הולכים וצוברים "נכסי צאן ברזל", ובהדרגה הופכים לחומר, למִקשה אחת של קיום עצמאי, עמוס באסוציאציות ובחוויות אישיות. הפעם משמש התצלום כמצע של רדי-מייד, וממנו היא מעלימה בשלבים את הדמויות שחלפו מן העולם, עד לכדי דרגות שונות של נִראוּת. לעומתם היא מעבדת בברזל את החפצים שנותרו לאחר מותם של קרוביה לצורות המדמות רדי-מייד, ואותן היא משבצת בגוף התצלום המודפס. בעבודות אלה הופכת בן-עמי את היוצרות ומתעתעת בתהליך הטרנספורמציה של החומר עצמו ובהצגת שני אלמנטים זרים זה לזה על אותו מרחב מחיה, משל לשתי סוגות שונות בטקסט אחד, ובמקרה זה – שני מדיומים שונים, שהמיזוג ביניהם יוצר, בסופו של דבר, סוגה חדשה. המתח והזיקה בין החומרים הקוטביים הם, למעשה, הקוד שביסוד יצירה זו.
בהמשך מסעה מכנסת בן-עמי פיסות חיים, בית ומשפחה לקבוצות הצבה פיסוליות, ובהן היא מנצלת פינות, שטחי רצפה וקירות סמוכים לצורכי תיחום גבולות זיכרונותיה. היא שבה לימי בית הספר, ובאמצעות פסי ברזל דקים, שריתכה לאורך ולרוחב, היא בונה כיתה ריקה מילדים, סצנה של תום יום לימודים. על הקיר תמונת מחזור מברזל, חלונות קטנים קרועים בה כמשקופים ריקים – מסגרות חלולות לתצלומי הנעדרים מהן. המיצב הזוויתי והמקווקו מצטייר כתלת-ממד של מונדריאן או כרישום גרפיט בחלל. בכיתה הריקה מהדהד זיכרון קולקטיבי מתמשך של כיתות אחרות, בבתי ספר אחרים, במקומות אחרים... זיכרון בית הספר יגיח שוב בטראומת ילדות שהתנקזה בעבודה אחרת, כחוליה נוספת בלידתה של כל עבודה מתוך רעותה.
פינת האוכל, שמציבה בן-עמי לאחר בחירה סלקטיבית של האלמנטים המרכיבים אותה, מאופיינת אף היא בקווי ברזל פשוטים, ישרים, מינימליסטיים, קטועים לפרקים, כמו שאר חלקי הריהוט והחפצים שהיא בונה ומכנסת לכלל הצבה גדולה אחת. על הקיר מעל לשולחן הברזל תלויה תמונת משפחה סמוכה אל שולחן האוכל. בתוך התמונה היא עצמה – ילדה קטנה וחייכנית, תווי פניה ברורים, מרימה כוס לחיים עם יתר בני המשפחה שכבר אינם בין החיים. הם מתאיידים ברקע, אל הבלתי נודע. אך הכלים, שנותרו על שולחן האוכל ועל גבי המדפים השעונים אל הקיר, מודגשים בברזל באופן מוחשי ומונצחים במפגיע, כעדות אילמת לכל מה שהיה. מיצב פינת האוכל נושא עמו את חוויית הדרמה של "סעודה אחרונה" – שם התמוטטה אחותה דליה, כשקמה לרקוד את "הרועה הקטנה מן הגיא" ונפלה לבלי קוּם. שם קרה האסון.
הצבה זו מתקשרת ישירות עם ה"מאוזוליאום", שהקדישה בן-עמי בתערוכה זו לאחותה שהלכה לעולמה בדמי ימיה – חדר סגור ונפרד מכלל התערוכה, המתחוללת, ברובה, במרחבי חלל פתוח. לאחר מות אִמה מצאה בן-עמי בין חפציה תיק שהכיל מברקים ומודעות אבל שנשתמרו לאחר מותה של דליה. בטקסט מודעת האבל, שפרסם בית הספר שבו למדו שלוש האחיות: רונית, דליה ואורנה, הופיעו שמות הוריה ושם אחותה הבכורה בלבד. שמה של אורנה הקטנה הושמט. הגילוי המרעיש פגע בה כמדקרת חרב. אחרי שנים היא מחליטה להתמודד עם המחיקה הפוגענית, מדפיסה את מודעת האבל בגדול והופכת אותה ליצירת אמנות. את שמה ואת האות א', המסמנת את שם כיתתה ואת מקומה בבית הספר, היא מוסיפה בברזל בלב העבודה. אותיות שמה חורגות במפגיע מהמסגרת שלא נותר בה מקום, אך שייכותן אינה מוטלת עוד בספק.
בשעתו, בעודו בחיים, פרסם גדעון גכטמן ז"ל מודעת אבל על מותו שלו כפעולה מושגית. הוא שכלל את מודעת האבל ושכפל אותה באינספור וריאציות. גכטמן הִרבה לעסוק במוות וניפק חפצים אישיים (שבוצעו על-ידי אחרים), שייוותרו לעד וינציחו את המת. גם אצל בן-עמי חי המוות, הנושא עמו מזכרת, בגוף יצירתה כולה. אל מודעת האבל המעוצבת מחדש (השונה במהותה מזו של גכטמן) מצטרפת תמונה אחת שלה ושל דליה ותמונה נוספת של שלוש האחיות המצולמות יחדיו. ויש גם פסל קיר קטן: "קריעה", המהווה סימן ואות וסמל לכל אבל באשר הוא – אישי או לאומי, וגם אִשרור לכך, שהולדת האמנות מתוך המוות היא המרה של חווית אובדן ביצירה, על כל המשתמע ממנה. בהקשר דומה הופיע סממן מוות אחר בתערוכתה "עננה" מ-2012. שם הציבה בן-עמי תיבת ברזל בגודל ריאלי של מצבה: "מתנה" כרוכה בסרט ברזל – זכר ליום שבו חגגה את בת-המצווה שלה והורשתה, לראשונה בחייה, לעלות לקבר אחותה.
נושא הקבר שב ומופיע גם בתערוכה זו. הגופים החלולים שהציבה בן-עמי על רצפת החלל הם קברים ללא גוף המכילים את חפצי מתיהם; קברים שהחלל פורץ דרכם או, לחילופין, תיבות ברזל שאינן כולאות חלל. הם מוצבים כדימוי מינימליסטי של ארונות קבורה או של חלקי מצבות. בתוכם מיוצגים חיי האדם בכל כלי ובכל חפץ – משל לחפצי המת שנטמנו לצד מתיהם בקברים מצריים עתיקים והפכו עם הזמן לממצאים ארכיאולוגיים. אך שלא כדרך המצרים הקדמונים, בן עמי נאחזת בחפצים הנשארים לאחר מותם של יקיריה כדי שתוכל להשקיף מבעדם על חיי הקרובים ללִבה. ספרים, כלים, חלקי לבוש ופריטים אישיים, הופכים לאנדרטאות בגובה העיניים, זכר למתים, כלים של הנצחה ושל שימור הזיכרון.
גם בעבר עסקה בן-עמי בפיסול חפצים כביטוי אישי למכלול הנושאים שבהם נגעה וכעדות ויזואלית להתמודדותה עם סוגיית הממשי והמדומה. יחסה אל הברזל כחומר פוסח, למעשה, על כל המוכר לנו בשימושים שנעשו בו במודרניזם ואף בפוסט-מודרניזם. היא אינה אמנית של "סגנון". נסיבות יצירת עבודתה הן המראה הסמויה שלה. היא בודקת במפגיע עד היכן ניתן להרחיק עם חומרי חיים ועדיין לעשות אמנות, לאו דווקא בשל הרדוקציה של הדימוי האמנותי; אדרבא, היא עושה זאת בטשטוש הגבולות שבינו לבין החיים. היא יוצרת אמנות המתחזה למציאות לא כמאגר נבחר של רדי-מייד שעוצב כאמירה אמנותית, כי אם כמאגר נבחר של דמויי-רדי-מייד, המעוררים שאלות ביחס למעמדם המועדף של אובייקטים אמנותיים על-פני אובייקטים שימושיים. כך גם לגבי מעמדו של הרדי-מייד ביחס לפיסול המתחזה לדבר האמיתי. בן-עמי בוחרת בעבודת כפיים כביטוי אקזיסטנציאלי, ולכן יוצרת ברזל דמוי בד, דמוי תחרה, דמוי קרטון, דמוי נייר, דמוי עור, דמוי עץ, דמוי צמר, דמוי חוט ועוד... היא משתמשת בחומר אחד להגדרת חומר אחר, ומטשטשת את הגבולות שבין החפץ ליצירת האמנות. כך עולה בידה להפיח חיים בחפצים המפוסלים ולהטעינם ברבדי זיכרון ורגש.
מאִזכור דמותה הילדית, המצולמת בחיק משפחתה, עוברת בן-עמי אל דימוי עצמה המפוסל בברזל: מריונטה גדולת-ממדים, עשויה מִפרקים של מטילי ברזל גמלוניים, עוטים מלבוש נשי עשוי ברזל "רך". שוב היא מחברת בין הרך לקשה, והחומר ה"גברי" מתרכך גם הפעם תחת אחיזתה ומשַחֵק לידיה הנשיות. כל ישותה מצהירה, שאין לה זכות קיום אלמלא הופעלה מכוח עצמה. המריונטה היא ביטוי מתריס של אורנה הילדה, הוכחה לכך שעלה בידיה להתרומם בכוחות עצמה, להתגבר על המשברים שפקדו אותה ולהתייצב איתן על רגליה. עבודה זו היא עדות של הגשמה עצמית והפניית הכוחות המנטליים שגאו בה לחיי יצירה. זו הנקודה שבה מתבוננת האמנית אל תוך עולמה הפנימי בחיפוש אינסופי אחרי דיוקנה האולטימטיבי. מכאן היא יכולה להשקיף במבט-על אל עבודת האמנות מעשה ידיה, ולצפות בתהליך שהלך ונבנה מפרגמנטים של זיכרון טעון, מפרקי חיים ומאנקדוטות, שהותירו חותם אוטוביוגרפי על כל תמונה ועל כל אובייקט היוצאים מתחת ידיה, חותם שהשלכותיו משיקות אצל המתבונן מן הצד לנקודות חיבור קולקטיביות ואולי אף למקומות של הזדהות. נקודת הרתיחה בעבודה זו נוגעת בקיום לשמו, ובסימני השאלה על טיבו של קיום זה ועל האתגר שבהתרוממות מתמדת של הגוף ושל הרוח כאחת. גישתה הרציונלית של בן-עמי לשאלות של חיים ומוות מציבה את שיח המוות כפעולה משחררת, ומנסחת את יחסה העקרוני אל האמנות כהנצחה. אף שלאורך התערוכה כולה היא מובילה סיפור עלילה אישי מאוד, פתוח, כן וחשוף עד כדי וידוי, עדיין היא מותירה ברקע מידע סמוי מן העין. הדמויות, שברובן הולכות ונמוגות על המרקע הצילומי, קיטוע האובייקטים ואי-שלמותם הפיזית של החפצים – כל אלה כמו מבקשים להשלים את זהותם בדמיונו של הצופה מנגד, לאפשר לו להמשיך ולאתר את הטעון תיקון ולהעניק לו אפשרות לסדר מחדש את המציאות כראות עיניו.